שיתוף הפעולה ההדוק בין הממשלה לעמותה מיישבת של הימין הקיצוני נתקל בהתנגדות מבקר המדינה, שקבל על אי-תקינות ציבורית. גם החברה להגנת הטבע והמשרד לאיכות הסביבה התנגדו בשל הפגיעה בשטחים ירוקים. הנושא נדון כעת בבג"ץ, והחלטת הממשלה נועדה כנראה לקבוע עובדות עוד לפני הדיון בבית המשפט. אכן, מהלך הקמת "מצפה עירון" אינו מחדש הרבה למי שעוקב אחרי מפעל ההתנחלויות והמאחזים בשטחים. רק שכאן מדובר בתחומי הקו הירוק, באזור שבו גרים מאות אלפי אזרחים ערבים במצוקת דיור הולכת ומחמירה.
ואמנם, בסמוך להיאחזות "מצפה עירון" שוכן הכפר הלא-מוכר דאר אלחנון, שתושביו כולם אזרחים ישראלים. הכפר הוקם לפני יותר משמונים שנה, אדמותיו נרכשו ע"י התושבים בתקופת המנדט, והן בבעלותם החוקית עד היום. חוק התכנון והבנייה מ-1965 הגדיר את אדמות הכפר כ"אדמות חקלאיות", וזאת למרות שבתי אבן כבר עמדו במקום עשרות שנים קודם לכן. מכוח אותו חוק הפכו עוד כ-80 כפרים ערבים ברחבי ישראל ל"לא מוכרים", וכיום חיים בהם יותר מ-80,000 אזרחים.
יותר מעשרים שנה מנהלים תושבי דאר אלחנון מאבק עיקש להכרה. לפני כשלושה חודשים פנו מספר חברי כנסת, ביניהם יו"ר וועדת הפנים ח"כ אופיר פינס, אל שר הפנים מאיר שטרית בתביעה להכיר בכפר. פניות דומות הגיעו אל השר גם מכיוונים אחרים, ביניהם מעמותת "במקום". תשובת השר שטרית ניתנה פעמיים: בליל ה-14.11.07 הגיעו מאות שוטרים, מלווים בבולדוזר, כדי להרוס את רחבת הכניסה לדאר אלחנון. במקביל הסביר השר שטרית במכתב לח"כ פינס מדוע אינו מתכוון להכיר בכפר. השר נתלה כמקובל בסיבות "תכנוניות" ואף ציין את ה"איכויות הנופיות המיוחדות" של האזור, שאינן מאפשרות כביכול להקים ישוב "חדש" במקום. אותם נימוקים לא מנעו מהשר שטרית לתמוך בהכרה ב"מצפה עירון" הסמוך, על אדמות שהקצתה המדינה לפני כחמש שנים בלבד. 'הארץ' ציין שמספר שרים אף דיברו בגלוי בישיבת הממשלה על חששם מפני "השתלטות ערבית" על האזור. מבלי דעת, כיוונו אותם שרים לכפר ערבי שאדמותיו נמצאות בבעלות פרטית של תושביו ושגילו כגיל העיר תל-אביב. בניוספיק של האתנוקרטיה הישראלית, אין שום קושי לתאר כפר ותיק המנושל מאדמותיו כ"השתלטות ערבית על קרקעות".
ישיבת הממשלה בנושא "מצפה עירון" מעלה באוב את "תוכנית הכוכבים" שהגה אריאל שרון בשנים 1990-1992 בהיותו שר הבינוי והשיכון. בין היתר, נועדה אותה תוכנית "ליצור חיץ בין האוכלוסייה הערבית כדי לקדם את הסכנה הממשית של איחוד בין יישובים ערביים קיימים, קטנים, שיהפכו עם הזמן לערים ערביות גדולות וחזקות". השטח שבין קציר וחריש – הכוכבים הצפוניים בתוכנית – כולל את אדמות דאר אלחנון. שטח זה, אם ייושב ביהודים, כפי שמעוניינת הממשלה לעשות, יוכל לחצוץ בין הכפרים ערערה וכפר קרע בצפון ובין בקה אלע'ארביה בדרום. אכלוס השטח ביהודים הוגדר כאחת ממטרות ההקמה של "מצפה עירון". הדבר נועד למנוע רצף ישובים ערבים בוואדי עארה שעשויים בעתיד לגבול בכפרי המשולש הדרומי. הסירוב המתמשך להכיר בדאר אלחנון הוא חלק ממאמצי ההפרדה האלה.
התמונה המסתמנת בהירה למדי: האפליה השיטתית בין יהודים וערבים בוואדי עארה אינה נובעת מסיבות "תכנוניות" או "סביבתיות", כפי שטוען משרד הפנים. מדובר באובססיה היסטרית המתנחלת בתודעתם של מקבלי ההחלטות גם כשהיא מסתתרת מאחרי מושגים "אובייקטיביים" לכאורה של תכנון הקצאת הקרקעות בישראל. שרים, פקידים ומתכננים במשרד הפנים ובמנהל מקרקעי ישראל מוטרדים עדיין יותר מכל מ"סכנת האיחוד בין יישובים ערבים" ומ"השתלטות ערבית" על קרקעות. נושאים כמו שוויון, צדק חלוקתי, או הקצאת משאבים הוגנת לכלל האזרחים, מטרידים אותם קצת פחות. וכך, החלטת הממשלה להכיר בהיאחזות "מצפה עירון" מסמנת בבירור את קווי המתאר של המאבק לשוויון בישראל: לא ויכוח מקצועי בין מתכננים, כי אם מלחמה בגזענות ממוסדת. בתוך ערפילי המושגים העמומים האופפים את נהלי הנישול של האזרחים הערבים, גם זה משהו.
יועד וינטר, אורי זקהם וקובי פתר – הוועד למען דאר אלחנון
אתר דאר אלחנון: http://www.geocities.com/dar_elhanoun
